מדינת ישראל נ' בע"מ

החלטה

מבוא:-

בפני בקשת הנאשמת להסבת הדוחות שניתנו לה, על שם שוכרי הרכב.

הצדדים התייצבו לדיון בפני בתאריך 9.4.2013 ובמסגרתו, לאחר שנשמעו טענות הצדדים, הוצע לצדדים מתווה להגיע להסכמה ביניהם. כמו כן, הוריתי על איחוד כל תיקי הנאשמת וקבעתי כי, ככל שהצדדים לא יגיעו להסכמות ביניהם, יגישו הצדדים סיכומים מטעמם.

טענות המאשימה:-

בדיון בפני, טענה ב"כ המאשימה, כי האישום כנגד הנאשמת כולל 7 עבירות חניה שונות, שנרשמו כנגדה מכוח היותה בעלים של הרכבים נשוא כתב האישום וזאת עפ"י הקבוע בסעיף 27 ב' לפקודת התעבורה, המטיל אחריות על בעל הרכב לעבירת חניה. בעניין שבנדון מדובר בהסבת דו"ח החניה שבוצע לאדם אחר, שאינו בעל דרכון.

לטענת ב"כ המאשימה, המצב הרגיל בעניינים כדוגמת המקרה שבנדון הוא שהמבקשת מגישה בקשת הסבה ע"י חברות השכרה ו/או ליסינג באמצעות תצהיר ובצירוף חוזה ההשכרה או ההחכרה יחד עם תצהיר תקופתי המוגש אחת לשנה ע"י אותן חברות השכרה. אולם, כאשר מדובר בתושב חוץ, אין כל אפשרות ממשית לגביית הקנס מאותו תושב חוץ שהגיע ארצה, ביצע את העבירות ושב אל ארץ מוצאו ולכן במקרים כאלו, טוענת ב"כ המאשימה, כי נקבעה מדיניות תביעה בעיריית אשדוד, לפיה על חברות ההשכרה לצרף לבקשות ההסבה המוגשות מטעמן העתק דרכון של האדם אליו מבקשים להסב את הדו"ח וזאת על מנת לוודא שאותו אדם איננו בעל אזרחות ישראלית וכן על מנת לקבל פרטים מלאים ושלמים לגבי אותו אדם.

ב"כ המאשימה מוסיפה וטוענת כי, במספר מקרים שקדמו לאותה מדיניות, התברר שחברות השכרה או ליסינג מסוימות ניצלו עובדה זו שאין אפשרות גבייה ממשית לאותם דוחו"ת וצירפו בחוזה השכירות פרטים של תושב חוץ, כשלמעשה היה מדובר באזרח ישראלי וככל הנראה, הדבר נעשה על מנת להימנע מתשלום אותו דו"ח.

מטעמים אלו, טוענת ב"כ המאשימה, כי בהתאם לסמכות המוקנית בסעיף 229 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (להלן: "החוק") ועפ"י הנחיות היועמ"ש, מקום שלא הוגש דרכון לאימות פרטי שוכר הרכב, מתנגדת המאשימה להסבת הדו"ח. המאשימה מוסיפה וטוענת, כי בשורת פסקי דין נשאלה השאלה, האם ייגרם למבקש ההסבה עיוות דין בשל אי ביצוע הסבת הדו"ח ונקבע כי אין מדובר בעיוות דין. כמו כן, נקבע שבכל מקרה שבו אדם מוסר את הרכב לנהיגה בידי אדם אחר, עליו לצפות שיירשמו דוחו"ת תעבורה, או קנסות. יתרה מזאת, נקבע, כי במידה ואדם או תאגיד מבקשים לתקוף את החלטת התביעה או המדיניות, הרי שניתן לעשות כן במסגרת עתירה מנהלית לבית המשפט המוסמך.

לאור כל הנ"ל, טוענת ב"כ המאשימה, כי המסר שצריך לצאת מבית המשפט הוא שלא יעלה על הדעת שחברות ההשכרה ימסרו את הרכב לתושבי חוץ מבלי לדאוג לסידור נאות בכל הנוגע לגביית הקנסות. יתרה מזאת, טוענת ב"כ המאשימה, כי לא מובן סירובה של הנאשמת בענייננו לפעול בניגוד לכל חברות ההשכרה האחרות ולהמציא עותק הדרכון של שוכר הרכב, על מנת לבצע הסבה של דו"ח על שמו.

המאשימה טוענת בסיכומיה, כי במקרים דומים למקרה שבנדון וכאשר מדובר בחברות השכרה ו/או ליסינג, מסתפקת התביעה העירונית בתצהיר שנתי מטעם חברות ההשכרה, המפרט בעיקר את סדרי העבודה אצל החברות הנ"ל וכן את זהות החותמים מטעמן ותפקידן בתאגיד וכן תצהיר פרטני חתום ע"י בעלי התפקידים הנקובים בתצהיר השנתי, תוך שלתצהיר פרטני זה מצורף פלט מידע של חוזה ההשכרה או הליסינג. המאשימה מוסיפה וטוענת, כי לאחרונה הוחלט על שינוי בנהלי התביעה העירונית בכל הנוגע לביצוע הסבות ע"ש תושבי חוץ, באופן שבו, כל בקשה להסבה הכוללת מוסב (שוכר הרכב לכאורה) לגביו צוין מספר דרכון, נדרש צירוף של העתק התעודה המזהה של שוכר הרכב, זו אשר הוצגה בפני הנאשמת במעמד שכירות הרכב ומאחר ובמקרה דנן לא הוצגה תעודה מזהה כנדרש ע"י המאשימה, הרי שלא ניתן לבצע ההסבה.

לטענת המאשימה, ברגע שהנאשמת לא המציאה העתק התעודה המזהה שהוצגה ע"י שוכר הרכב והמצויה לבטח בידי המבקשת, הרי שהנאשמת לא הוכיחה כדבעי למי מסרה את הרכב. לא זו בלבד, אלא שלטענת המאשימה, לא ניתן לאמת במרשם האוכלוסין את פרטיו של תושב חוץ, מאחר ופרטיו אינם מצויים אצל רשם האוכלוסין.

המאשימה טוענת, כי במקרים שקדמו לקביעת המדיניות האמורה, נעשה שימוש לרעה בעובדה האמורה, בהגשת בקשות פיקטיביות להסבת דוחו"ת ע"ש תושב חוץ, כאשר מדובר בתושב ישראלי, תוך ניסיון לבטל דו"ח החניה בדרך זו.

המאשימה ציינה בסיכומיה פסק דין, במסגרתו אושרה הסבת דו"ח לשוכרת הרכב, על אף היותה אזרחית זרה המתגוררת בחו"ל, רק לאחר שצורף לבקשת ההסבה העתק מחוזה השכירות וכן צילום דרכונה של השוכרת.

בסיכומו של דבר, טוענת המאשימה בסיכומיה, כי במקרה של חברות השכרה וליסינג נוהגת היא בנוהל מקל, שכן המאשימה היא זו שמבצעת אימות פרטי זיהוי וכתובת עדכנית במרשם האוכלוסין וזאת להבדיל מבקשה המוגשת ע"י אדם פרטי הנדרש להציג צילום תעודת זהות של המוסב. לטענת המאשימה, דרישותיה מסתכמות בכך שבמקרה של חוזה שכירות הכולל פרטי שוכר בעל דרכון זר, יוצג לה מסמך מזהה אשר יאפשר את איתור המוסב וביצוע ההסבה, שכן במקרה של תושב חו"ל - אין בידי המאשימה את האפשרות לערוך את הבירורים הנדרשים ללא הצגת מסמך מזהה מאת הנאשמת.

טענות הנאשמת:-

לטענת ב"כ הנאשמת, סעיף 1 לפקודת התעבורה מגדיר מיהו בעל רכב וקובע, בין היתר, כי רכב שיש עליו הסכם שכירות, האדם המחזיק מכוח ההסכם הוא הבעלים של הרכב, משמע דוחו"ת המתקבלים בגין עבירות תעבורה שבוצעו ברכב של החברה המושכר לפלוני, בעל הרכב הוא השוכר המופיע בהסכם השכירות.

ב"כ הנאשמת מוסיפה וטוענת, כי סעיף 229 (א) לחסד"פ מטיל על הבעלים הרשום להוכיח כי נמסרה החזקה ברכב. אולם, הסעיף אינו קובע את דרכי ההוכחה. לטענת ב"כ הנאשמת, בחברה יש 75,000 כלי רכב וכאשר מתקבלים דוחו"ת, פועלת מחלקת הסבת דוחו"ת להסבתם ע"ש המשתמש ברכב בפועל, בהתאם למועד הרלוונטי לביצוע העבירה. עוד נטען, כי החברה פועלת בהתאם ללוח הזמנים הקבוע בסעיף 229 (א) לחסד"פ ומגישה בקשה לביטול תוך 30 יום מיום ההמצאה, תוך ציון כתובתו של המשתמש בארץ ובצירוף תצהיר חתום, מאומת ע"י עו"ד והסכם שכירות המאושר כרשומה מוסדית.

בסיכומו של דבר, טוענת ב"כ הנאשמת, כי ציון כתובתו של המשתמש ברכב הינה למעלה מחובתה של הנאשמת ונראה כי אין מחלוקת עובדתית לגבי זהות הבעלים ברכב, אלא שמונחת בפתחה של בית המשפט שאלה עקרונית, שכן לטענת ב"כ הנאשמת, הנושא מצריך שינוי חקיקה.

הנאשמת טוענת בסיכומיה, כי פעלה בהתאם לכל הוראות סעיפי החוק שצוינו, אך לעומתה המאשימה מנסה לקבוע חובות שאינן מצויות בחקיקה הראשית על מנת לנסות ולהימנע מקושי בו נתקלה בגביית הודעות הקנס. עוד טוענת הנאשמת בסיכומיה, כי הסוגיה המונחת לפתחו של בית המשפט הינה האם המבקשת עמדה בנטל להוכיח למי נמסרה החזקה ברכב במועדים הרלבנטיים לביצוע העבירות ובהודעות הקנס הספציפיות אשר צורפו להן כל הנתונים המוכיחים כי אכן במועד הרלבנטי לביצוע העבירה נמסרה החזקה ברכב לאחר ולכן מן הדין להסב את הודעות הקנס הללו על שם המשתמשים ברכב.